החומר הפעיל בצמח הכורכום נקרא כורכומין . מחקרים מצאו כי לחומר זה תכונות אנטי-דלקתיות, נוגדות-חמצון ונוגדות-סרטן, וכן כי הוא יכול לגרום לאפופטוזה (מוות תאי מתוכנת) של תאים סרטניים אנושיים. קיימות ראיות מעטות בלבד לתועלת שבכורכומין, עקב מספר מצומצם של מחקרים קליניים שעוסקים בו.[2] מחקר שנערך בבית החולים שיבא מצא כי כורכומין מסייע בטיפול במחלת קוליטיס כיבית. שותף למחקר הדגיש כי ריכוז הכורכומין בכורכום, 5%, נמוך מכדי שצריכת כורכום תהווה טיפול במחלה.
כורכום הוא גם חומר בוחן לחומציות, הוא משנה את צבעו לאדום כאשר מייצר מגע עם בסיס ומצהיב במגע עם חומצה.
כיום משמש הכמון בעיקר כתבלין, אך ישנם מספר שימושים מוכרים ברפואה העממית. באופן מסורתי השתמשו בפירות שנקלו והורתחו להקלה על כאבי בטן והאצת פעילות העיכול (הכמון מאיץ הפרשת אינזימי לבלב הדרושים לעיכול טוב). בעבר הוסיפו כמון לחלב חם כהקלה על הצטננות והגישו תה כמון לזירוז בוא הצירים לנשים הרות. ברפואה העממית הפרסית השתמשו בכמון נגד כאבי שיניים.
השמן האתרי המופק מפירות הכמון הוא בעל תכונות אנטי-בקטריאליות.